ספר חדש וייחודי המשרטט בעט אמן פכים קטנים בחייהם של אנשי דור השואה ובני ביתם באחד היישובים בארץ בשנות החמישים, יצא בימים אלה לאור. בספר "עולמות קרובים רחוקים" מאת חנוך האופטמן, תושב ראשון לציון, בהוצאת הספרים אוריון, נחשפים בעין בוחנת הקשרים הסמויים  בין הנקודות הכואבות של העבר לבין ההשתלשלות המורכבת של חיי הגיבורים בהווה , בצרור של סיפורים קולחים ומרטיטים, המשורטטים בקווים עדינים של שחוק ודמע המבליטים ממדים של אנושיות חמה, אינטימיות כבושה ביחסים בין בני אדם וחולשות אנושיות לצד עוצמה מעוררת הערצה.

הגיבורים חיים בכפר קטן, ותחושה של "עולמות קרובים" - כמעט כמו במשפחה אחת גדולה - נמהלת לתוך המאכלים, להווי של משחקי הקלפים, לשיחות החולין ולחרדה המשותפת לעתיד הילדים. המספר, שהוא גם הילד בחלק מהסיפורים, מספר על מה שראה וחווה אך לא תמיד הבין עד תום, אולם אנו, הקוראים, חשים היטב בנוכחותם של  ה"עולמות הרחוקים", שהצלקות שלהם שלא הגלידו  שזורות בחיי ההווה ומשמשות מקור להעצמה ולרצון העז לבנות עולם חדש, קרוב ויציב.

 

חנוך האופטמן (63) מציין, כי הסיפורים מציגים אנשים ש"ניצחו" את השואה: האסון שחוו בעבר - לא שבר אותם אלא חישל אותם. הם אינם מנסים להדחיק את השבר או לברוח ממנו אלא מנהלים חיים רגילים לצד הכאב. הם יצרו "אקולוגיה" חדשה של איזון בין חוויותיהם בזמן השואה ובין חייהם בהווה: הם אינם בוכים. הם מסוגלים ליהנות מהחיים, להתבדח  ולגדל את

ילדיהם באופן רגיל לחלוטין. הם מכירים בשמחת-החיים של הצעירים ואף מנסים לקחת בה חלק. הם בנו לעצמם מעצמה של הנאות-חיים קטנות: הם נהנים מאוכל ביתי, שאת סודותיו הביאו עימם מ"שם" ומבלים במשחקי קלפים, שאווירתם המיוחדת כוללת גם הומור והערות עוקצניות. בתיהם מסודרים ומטופחים. ערך הידידות והמשפחתיות תופס מקום ראשי בחייהם. הם אנשים נורמאליים עם צדדים חיוביים ושליליים כמו לכל אדם.

 

בסיפורים נחשפת מידי פעם צלקת הקשורה לעבר, אך הם אינם נותנים לה להשתלט או "לשבור" את מה שקיים בהווה. הם מודעים לצלקת, מגיבים עליה, לעיתים בסרקאזם, וממשיכים הלאה. הם אינם חשים עצמם "מסכנים". הם זן מיוחד של ניצולי שואה, שעד כה לא נתנו להם כמעט ביטוי בספרות.

 

אנשים אלה הם, לדעת הסופר, המהות והיסוד של החברה הישראלית, מה שמקשר בין "דור הפיגועים" ל"דור יוצאי השואה", הם הסמל של הקיום היהודי-ישראלי: אלה שממשיכים לחיות,  לשגשג, לבנות בתים ולגדל ילדים – גם ולמרות המלחמות, הפיגועים והצלקות שמלוות את קיומנו.

  

הסופר מסביר, כי עם הזמן פיתחנו "עור של פיל"  ואנו לא נותנים לאף אירוע או פיגוע "להפיל אותנו על הקרשים". בכל המקומות בהם היה פיגוע ונותרו "צלקות" בצורה של אנדרטאות, קיימת מסביבן עיר שוקקת חיים ומתפתחת. זוהי העוצמה האמיתית שלנו, אותה מבטאים הסיפורים בקובץ: "עולמות קרובים רחוקים": העבר הוא "עולמות רחוקים", אך כאשר נסיבות החיים גורמות לזיכרון מסוים לעלות ולהתייצב מולנו- הוא הופך לעולם "קרוב".  במקביל, העולמות הקרובים, של ההווה, מכילים בחובם את ה"עולמות הרחוקים", שנותרו בזיכרון. החיים בנויים נדבך על נדבך, בכל פעם חלק אחד "מתקרב" וחלק אחר "מתרחק"  ולהיפך.

 

הסופר, חנוך האופטמן, נולד בפולין. בגיל שלוש עלתה המשפחה לישראל והתגוררה בכפר, במרכז הארץ. מרבית תושבי הכפר היו יוצאי שואת פולין, ששימרו את מנהגי העבר הפולני בעולם שבנו כאן. הם יצרו עבור הדור הצעיר עולם יפה וירוק, אווירת כפר, אך הילדים – כמו תמיד- הבחינו בצלקות מבעד לצחוק ולהומור. אווירה מיוחדת זו ביקש המספר-הילד לתאר בסיפוריו, כמספר-בוגר.

 

הספר בהוצאת הספרים אוריון, 140 עמודים,  65 ש"ח.